דוידוב - בנימיני ושות'

המשפט הרומי

רקע כללי, מקורות חקיקה והתפתחות היסטורית

חלק III

 

 

תקופת הקיסרות (29 לפנה"ס - 476):

 

תקופה זו מתחלקת למעשה לשני חלקים: הראשונה, תקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284) המכונה משטר של דיארכיה; מרבית השלטון הוחזק בידי "ראשון האזרחים" (Prima inter pares) – הקיסר, בשיתוף עם הסנאט, שפעל בעיקר באמצעות "מועצת הפרינקפס" (Consilium Principis), שהיא למעשה מועצת הקיסר. השנייה, תקופת הדומינט, שזוהי כבר מונרכיה מוחלטת (1453-284) – הקיסר שליט יחיד המחזיק בשלטון ברודנות מלאה.  

 

 

עידן הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284):

 

תקופה זו נפתחת עם סיום מלחמת האזרחים שבאה בעקבות רצח יוליוס קיסר ועלייתו של אוגוסטוס כשליט יחיד. האחרון לא פעל להשיב את משטר הרפובליקה על כנו, וזאת למרות הצהרתו כי "לאחר שכיביתי את המלחמות האזרחיות והנני עומד עטוי אמון כללי וסמכויות יוצאות מן הכלל, מסרתי את השלטון במדינה לידי הסנאט והעם הרומאי"[1]. אלה היו דברים ללא כל כיסוי ממשי, מן השפה אל החוץ, שכן יסודות המשטר הישן נעקרו בזה אחר זה. להלכה נותר השלטון בידי העם, אך בפועל מרבית השלטון הוחזק בידיי אוגוסטוס, עם השפעה כלשהי בידי הסנאט, שהפך כעת למוסד העליון של המדינה ולבית המחוקקים שלה.

 

ההתפתחות החשובה והמרכזית ביותר בעידן הקיסרות היא העברת הריבונות בענייני חקיקה מאסיפת העם לידי הקיסר; אומנם הקיסר הראשון, אוגוסטוס, הצהיר שהוא מסרב לקבל את הסמכות לחוקק חוקים חדשים, הואיל והמדובר במעשה הנוגד את מסורת האבות, אולם ממשיכי דרכו לא ראו בכך כל מניעה; מאמצע המאה השנייה נכללו שורה של פעולות שהיו מעשי ידי הקיסרים (הכרזות, צווים ואיגרות), כפעולות שהן חלופות לחוק ובעולת תוקף של חוק[2]. אפילו האישור הפורמאלי של אסיפת העם לחוק חדש בוטל כבר במאה הראשונה[3].

 

עידן הקיסרות התאפיין גם ברפורמות בסדרי המשפט, בהגדרת סוגי העבירות ובעונשים; השינויים נבעו במקרים מסוימים מחקיקה חדשה, מפרוש ומהרחבה של חוקים ותקנות קיימים ולעיתים מחידוש סמכויות משפטיות שחדלו להשתמש בהן זמן רב קודם לכן.

 

ההיסטוריון טאקיטוס (55 – 117 לספירה) מספר כי בשנת 28 לספירה, יצר אוגוסטוס מספר רב של חוקים חדשים, שבאו בתחליף למספר רב של חוקים קיימים, שלעיתים סתרו זה את זה ואשר נקבעו בנסיבות שונות במרוצת הזמן ולכן הכבידו על חיי האזרחים. זה הביא את טאקיטוס להשמיע את משפט הביקורת הנודע: "כשהמדינה הייתה מושחתת ביותר, היו חוקיה מרובים ביותר"[4].

 

רפורמה מפלה מתקופת אוגוסטוס הביאה לכך שלא הותר עוד לאנשים ממעמד חברתי נחות לתבוע לדין אנשים ממעמד חברתי גבוה יותר על סוגים אחדים של עבירות, שהיו יכולים לחסל את הקריירה הציבורית שלהם. ברם, בכל מה שנוגע לפרוצדורה המשפטית הורה אוגוסטוס על ביטול הפרוצדורה הנוקשה בין שני השלבים וכן הורה על מעורבות של הסמכות הציבורית להבטחת התייצבותו של הנתבע בדין[5].

 

רפורמה ידועה נוספת בעלת משמעות אותה יזם אוגוסטוס, הייתה ביטול ערכאת הערעור בפני העם והוא הופנה מעתה אל מול בית הדין של הקיסר, שהפך להיות הערכאה העליונה, ובה ישב הקיסר כדן יחיד, תוך שהוא נעזר ומתייעץ ב- Consilium. הייתה זו "מועצה מייעצת" שהורכבה במרביתה ממשפטנים וגם מכמה חברים מחוג מכריו של הקיסר עצמו. במקביל לכך באה לעלום ערכאה עליונה נוספת, בדמות בית הדין העליון של הסנאט, אשר בראשו ישבו שני הקונסולים של אותה שנה. פסקי הדין של מוסד זה נקבעו בהצבעת רוב של חברי הסנאט. הקיסרים נהגו להעביר לשם תיקים משפטיים בהם היו מעורבים סנאטורים, אך גם עניינים אחרים.

 

היעדר קיומה של "תביעה כללית", הביאה (גם לאור ריבוי בתי הדין והרחבת עילות התביעה) להתגברות תופעת הגשת תביעות השווא שבתחום הפלילי[6]. על מנת לרסן את התופעה הוטלו קנסות כבדים על תובעים שנכשלו בהוכחת ההאשמות שהעלו לפני בתי המשפט, כל זאת מתוך מגמה להטיל על מאשמי השווא עונש אשר יהיה תואם לזה שעלול היה להיות מוטל על האיש החף-מפשע, שעליו טפל את האשמת השווא[7]. 

 

ההיסטוריונים העתיקים בני התקופה הציגו תמונה קודרת של מערכת המשפט בתקופת הקיסר קלאודיוס, כתוצאה מפעולותיה של אחת משנותיו הידועות לשמצה, מסלינה, ואף מביאים דוגמאות קונקרטיות למקרים בהם הופרו זכויות יסוד ובוצעו מעשי עוול במספר קורבנות מקרב אנשי האריסטוקרטיה הרומית באותה תקופה. אולם, ההיסטוריונים המודרניים אינם נוטים לקבל תמונה זו במלואה, שכן זו אינה מתיישבת עם הידוע לנו על המשטר שרווח ברומא באותה התקופה, אשר גם בעידן של קיסרים אלימים וחסרי מעצורים , שמר ברוב המקרים על הליכים משפטיים תקינים: בתי דין פעלו על סמך חוקים והחלטות השליטים נוסחו לפי המסורת המשפטית והובאו לאישור הסנאט[8].

 

יצוין כי הקיסר קלאדיוס ראה בתפקידו השיפוטי כאחד מתפקידי הפעולה הראשיים שלו, והקדיש לו חלק גדול מזמנו. המקורות ההיסטוריים מתארים את קלאודיוס יושב בדין שעות ארוכות ומכריע במחלוקות משפטיות. קלאודיוס מזוהה מאוד עם חקיקה הומאנית מאוד הנוגעת לזכויות האדם הבסיסיות של עבדים ועבדים משוחררים, בין שאר תקנותיו קבע כי הריגת עבד בידי אדוניו נידונה כמעשה רצח, ונטישת עבדים חולים גוררת שחרור במקרה של חזרת העבד לאיתנו[9].

 

תפנית חיובית בחקיקה לטובת זכויות האדם נודעה בתקופתו של הקיסר "הנאור" מרקוס אורליוס (שלט 180-161 לספירה), אולם זו הייתה זהירה ביותר. אורליוס שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית,  העיד בספרו "הגיונות" כי לא יוכל להגיע לאידיאל של מדינת אפלטון ולכן כל התקדמות "אפילו קטנה ביותר" אין להקל בה ראש[10]. הקיסר אורליוס, שהקדיש אף הוא זמן רב לתפקידו כשופט ברומא ובפרובינציות נודע בחקיקת חוקים לטובת שמירה על זכויותיהם של הגורמים הנחותים בחברה הרומית: היתומים והעבדים המשוחררים. כמו כן, נמנע מלשבת בדין במקרה של חשש למשוא פנים במצבים בהם היה מעורב אישית.

 

תמורה חשובה נוספת שהתרחשה במשפט הרומי עם מותו של אורליוס שמסמל את ראשית עידן הקיסרים הסוורים (235-180); הקיסר קרקלה (שלט 212-217)[11] השלים סופית את המהפכה בתחום האזרחות, כאשר החליט באקט מעט מפתיע ולא צפוי להעניק אזרחות רומית "לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית[12] (212).  היה זה שלב חשוב ביותר בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה, שכן האזרחות הרומית הייתה סימן ההיכר של "אדוני האימפריה" והבדילה אותם בהענקת זכויות יתר משאר הנתינים בני האומות הנכבשות ברחבי האימפריה. הקריאה Civis Romanus Sum ("אזרח רומי הנני")[13], הפכה לנוסח שביטא את חסינותם ואי תלותם של כל אזרחיי רומי במסעותיהם ברחבי האימפריה[14]. 

 

 

תקופת הדומינט - המונרכיה המוחלטת (284 -1453):

 

באופן הדרגתי ועל מנת לא לפגוע בבת אחת במסורת האבות, הובלה האימפריה הרומית בהדרגה למשטר של מונרכיה מוחלטת, מבלי שכנותה באופן מפורש בתואר זה[15]. עם עלייתו של הקיסר דיוקליטאנוס (שלט 305-284), אשר עיצב את משטר הדומינט שחולל מפנה בתולדות האימפריה הרומית. כאשר דיוקליטאנוס עלה על כס הקיסר הייתה זו אומנם קיסרות אחרת מזו שהותיר אוגוסטוס במותו, ועם זאת רוב המסגרות השלטוניות נותרו על כנן והמסגרת המשפטית הייתה מסודרת ויציבה.

 

דיוקליטאנוס ששלט במשך 20 שנים, ארגן מחדש את של כל מוסדות השלטון והעניק לעצמו את השם "יוביוס" (בן החסות של האל יופיטר, מלך האלים הרומיים). הקיסר כבר אינו רק "ראשון האזרחים" אלא שליט בעל מעמד אלוהי, אשר מחייבת סגידה כלפיו. בעקבות מעמדו החדש בוטלו כל התפקידים המסורתיים שהיו שריד לתקופת הרפובליקה (מלבד משרת הקונסול שהמשיכה להתקיים כמשרת כבוד בלבד), וכל הסמכויות הועברו לידי הקיסר[16]. הסנאט המשיך להתקיים באופן פורמאלי וסמכויותיו צומצמו עד מאוד, מעין תפקיד ממלכתי מדומה ללא תוכן ממשי[17].

 

הסממן הבולט של רפורמה זו היא שהקיסר חדל להיות כפוף לחוק, רצונו הפך היה לחוק ושלטונו היה למוחלט. במסגרת הרפורמה שונו גם סדרי הדין והדיון הפורמאלי, שהלך והתבטל ובמקומו השתלטה שיטת החקירה המיוחדת, שזרעה את הניצנים הראשונים ממנה תצמח בעתיד השיטה האינקוויזיטורית. פומביות הדיונים הצטמצמה ואף במקרים מסוימים התבטלה לגמרי; שינוי חשוב נוסף היא בטלות החובה הקודמת של התובע להזמין את הנתבע בכוח, תפקיד זה נטלה כעת המדינה על עצמה. החופש של חכמי המשפט לפרש את החוק הוגבלה, בתי המדרש הלכו והצטמקו ובמקומם קמו "אנשי חצר משפטיים", שפרשו את החוק על פי רצונו של הקיסר.

 

עם נפילת האימפריה המערבית בשנת 476 פרסמו הכובשים החדשים מספר ילקוטי מקורות נבחרים של המשפט הרומי ובספרי חוקים אלה נחתמה פעולת החקיקה הרומאית על אדמת איטליה.

 

 

 

סוף חלק III

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

הערות שוליים:

 

[1] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 78

[2] תולדות הקיסרות, עמ' 673

[3] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 79

[4] "Corruptissima re publica plurimae leges" (Tacitus, Annales, III, 27)

[5] משפט רומי , עמ' 303

[6] לתובע היה אינטרס לזכות בחלק מרכושם של הנדונים.

[7] ראובן ירון, מחקרים במשפט רומי (ירושלים מאגנס) תשכ"ח-1968, עמ' 184 (להלן: מחקרים במשפט רומי)

[8] תולדות הקיסרות עמ' 286

[9] תולדות הקיסרות עמ' 291

[10] תולדות הקיסרות, עמ' 524

[11] קיסר זה הוציא להורג אחד מגדולי המשפטנים של תקופתו – פאפיניאוס; כל זאת בשל העובדה שסירב להצדיק את רציחתו של אחי הקיסר באומרו כי "יותר קל לבצע רצח מאשר להצדיקו" [משפט רומי, עמ' 7]

[12] התקנה נודעה בשם: Constitutio Antoniniana.

[13] הנשיא האמריקני, ג.פ קנדי, השתמש במשפט הזה, בהקשרו ההיסטורי, כהקדמה בנאומו המפורסם בברלין ביצירת צמד המילים "אני תושב ברלין".

[14] המחשה טובה לעניין זה בזכות המיוחדת שהוענקה לאזרחי רומא וגם לאנשי הורדוס והמקורבים להם, לערער על פסקי הדין של הסנהדריות הקטנות, אשר היו דנים בכל דבר משפט בין תושבי הארץ, יהודים ורומאים כאחד (המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 33). 

[15] כפי שצוין בהערה 6 לעיל, הכינוי "מלך"  Rex הייתה משמעות שלילית במסורת הרומית.

[16] בשנת 541 ביטל הקיסר יוסטניאנוס באופן סופי את משרת הקונסול לאחר קיום של 1000 שנים.

[17] משפט רומי , עמ' 22

 

 

המשך: המשפט הרומי - חלק IV