דוידוב - בנימיני ושות'

פרשנות תכליתית - שלושת המרכיבים

הפרשנות התכליתית מבוססת על שלושה מרכיבים: לשון, תכלית ושיקול דעת, כאשר "המרכיב הראשון הוא המרכיב הלשוני. הוא מעצב את מתחם האפשרויות הלשוניות. הפרשן פועל בגדריו כבלשן. מתוך מתחם האפשרויות הלשוניות – המפורשות או המשתמעות – נשלפת המשמעות המשפטית של הטקסט. הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן (משפטי) שלשונו (הציבורית או הפרטית) אינה יכולה לשאת. למרכיב הלשוני חשיבות מרובה. הוא קובע את גבולות הפרשנות"[1].

על פי תורת הפרשנות התכליתית כי "משמעותה של לשון היא מפורשת כאשר היא מועברת לקורא מתוך המובן המילוני של הלשון, על רקע הקשרה (הפנימי והחיצוני) הרלוונטי"[2] ואין ליתן ללשון הטקסט משמעות  ש"תקרע" את "קרום המעטפת" של המילים או הפסוקים, כהגדרת כב' השופט, ד"ר מישאל חשין, בפרשה הידועה בעניין רוקר נ' סולמון[3].  

תכליתה של הנורמה מבוססת על שני יסודות: "תכלית סובייקטיבית" ו"תכלית אובייקטיבית": "הפרשנות התכליתית, כמושג נורמטיבי, מבוססת על פעולות גומלין מתמידות בין 'כוונת' היוצר (התכלית הסובייקטיבית) לבין 'כוונת' היוצר הסביר וכוונת השיטה (התכלית האובייקטיבית). שתי 'כוונות' אלה קיימות תמיד ומשפיעות תמיד. הפרשנות התכליתית מבקשת למצוא סינתזה בין שתי "כוונות" אלו"[5].

התכלית הסובייקטיבית משקפת את כוונת היוצר; בנוגע לתכלית זו עלינו להבחין בין המקור הפנימי (הטקסט עצמו) לבין מקורות חיצוניים (הקונטקסט ואינדיקציות חיצוניות נוספות).

התכלית האובייקטיבית "מהווה את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר הטקסט צריך להגשים בחברה דמוקרטית. אף תכלית זו פועלת ברמות הפשטה שונות. ברמתה הנמוכה היא קובעת מה היה היוצר הספציפי מבקש להגשים אילו חשב בדבר. ברמתה הבינונית היא קובעת מה היה יוצר סביר מבקש להגשים. ברמה גבוהה היא נקבעת על פי סוג ההסדר וטיפוסו. ברמה העליונה היא מגשימה את ערכי היסוד של השיטה. אכנה את כל אלה כ'כוונת השיטה' או כ'רצון השיטה'. הפרשן למד עליה מנתונים 'אובייקטיביים'"[6].

התכלית הסופית הינה הליך של סינתזה ואינטגרציה בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית. במקרה בו "כל הנתונים בדבר התכלית מובילים כולם לכיוון אחד. חזקת התכלית הסובייקטיבית וחזקת התכלית האובייקטיבית זהות בתוכנן"[7]. במקרה ואין הרמוניה בין התכליות, יש לקבוע איזו מהן גורברת, על פי הפרמטרים שנקבעו בפסיקה. 

המרכיב השלישי הוא "מרכיב שיקול הדעת", שמסור לפרשן, קרי, לבית המשפט.

הערות שוליים:

[1]  אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 135

[2] שם, עמ' 145

[3]  רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ואח' פ"ד נה (1) 199

[4]  ראה גם ב"ש 67/84 ניסים חדד נ' שמשון פז פ"ד לט(1) 677: "חיוני הוא, על כן, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי, בין הלשון לבין המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק".

[5]  אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 157

[6] שם, עמ' 134

[7] שם, עמ' 235