השיח הציבורי הפתוח וחופש הביטוי בעידן הרשתות החברתיות

(חסימת גולשים בדפי פייסבוק ציבוריים)

 

גבולות חופש הביטוי בעידן הרשתות החברתיות טרם נדון במסגרת בתי המשפט בישראל; פסק הדין המשמעותי ביותר שניתן על-ידי בית המשפט העליון בנוגע לחופש הביטוי בעידן האינטרנט, ניתן בפרשת רמי מור, אך התייחס למעמדם של הטוקבקיסטים האנונימיים בפורומים האינטרנטים שמעמדם פחת באופן משמעותי, עם המצאת הרשתות החברתיות.

​

משרדנו מייצג בעתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשמם של שבעה עותרים שבראשם עומדת חברת מועצת עיריית חדרה, הגב' שירלי עודד. העתירה התקדימית מכוונת כנגד חסימה שבוצעה במסגרת שני דפי פייסבוק ציבוריים של עיריית חדרה ושל ראש העיר עצמו.

 

העתירה המנהלית שהוגשה עמדה על שלושה אדנים; הראשון והחשוב ביותר הינה הזכות החוקתית לחופש ביטוי שעוגנה בהלכות בית המשפט העליון. השני, הינו דו"ח מבקר המדינה, השופט בדימוס, יוסף שפירא, בכובעו כנציב תלונות הציבור. בדו"ח נציב תלונות הציבור לשנת 2016, קבע הנציב כי "אי-מתן האפשרות לאדם להגיב בדף פייסבוק רשמי של איש ציבור או מחיקת תגובתו הם בגדר מעשה הפוגע בחופש הביטוי של אותו אדם". הנציב ציין עוד בדו"ח המדובר שאם מדובר בדף פייסבוק ציבורי של נבחר ציבור, חלים עליו כללי היסוד של המשפט הציבורי. האדן השלישי, הינה פסיקת בית המשפט הפדראלי בארצות-הברית, שם נקבע בפרשה שנגעה לנבחרת-ציבור ממדינת וירג'יניה (Phyllis Randall) הלכה חדשה בעניין הדומה מאוד לאירועים נשוא עתירה זו. בפסק דין תקדימי נקבע כי נאסר על פוליטיקאים לחסום גולשים מדפי הפייסבוק שלהם היות והדבר נוגד את הזכות החוקתית לחופש ביטוי.

​

 

חשיבות השיח החופשי במרחב הציבורי:

​

ב"נאום פריקלס", מחשובי המנהיגים של אתונה הדמוקרטית, אנמר בין השאר, כי על פי עקרונות המשטר הדמוקרטי קיימת חשיבות בכך שכל אזרח יהיה מעורב בנעשה מבחינה פוליטית-מדינית. אף אם אין ביכולתו להיות בין "האבות למדינאות", הרי שכול האזרחים מוכשרים לדון אותה ולהביע את דעתם לגביה: "יש בינינו האוחזים בעסקי ביתם ואינם מניחים ידם גם מעסקי המדינה. ואף אותם העושים מלאכתם עיקר אינם בורים בענייני המדינה. יחידים אנו בעולם, שאין אנו חושבים את מי שאינו נוטל חלק בכל אלה לאיש מנוחות, אלא לאזרח שאין חפץ בו. ואנו עצמנו חותכים את עניינינו או מדיינים בהם, לפחות, כראוי".

​

על פי גישתו של פרקליס, אדם שאינו מעורב ואף אינו נוטל חלק כלשהו בענייני המדינה אינו נחשב ל"איש מנוחות", אלא לאזרח שאין חפץ בו, קרי, במילים אחרות "אזרח מיותר" מבחינת המשטר הדמוקרטי. מכאן אנו למדים על חשיבות טיפוח השיח החופשי בנוגע לעניינים פוליטיים בקרב האזרחים החיים במשטר דמוקרטי.

​

אבי תורת הפרדת הרשויות, הרוזן מונטסקייה, המשיך לפתח קו-מחשבתי זה בספרו "על רוח החוקים", שם ציין כי "העם מפליא לבחור את אלו שבידיהם הוא אמור להפקיד חלק כלשהו של סמכותו". אין לו לעם אומנם את הידע, כדברי מונטסקייה, "לנהל את ענייני הציבור, להכיר את המקומות, ההזדמנויות, הרגעים המתאימים ולהפיק תועלת מהם", אך כך יש בידיו את היכולת "לערוך דין-וחשבון על דרכי ניהול המדינה"[1].

​

פיתוח מאוחר יותר של הגישה ניתן למצוא בספרו של הוגה הדעות הצרפתי, אלכסיס דה-טוקוויל, שבחן עוד במאה ה-19 את התהוותה של הדמוקרטיה המודרנית הראשונה בעולם בספרו "הדמוקרטיה באמריקה". דה-טקוויל מדגיש כי "אין עוררין על כך שלעתים קרובות העם מנהל באופן גרוע מאוד את עסקי הציבור", אך העובדה שעם לוקח חלק בעסקי הציבור יש בו כדי "להרחיב את מעגל הרעיונות". לשיטתו: "אין הדמוקרטיה נותנת לעם את הממשלה המיומנת ביותר, אבל היא מחוללת דבר שלעתים קרובות ידן של הממשלות המוכשרות ביותר קצרה מליצור אותו: היא ממזרימה לכל מערכות החברה פעילות חסרת מנוח, כוח שופע, אנרגיה שאינה קיימת בלעדיה והעשויה לחולל נפלאות, אם רק יהיו תנאים מתאימים. אלה הם יתרונותיה האמיתיים של דמוקרטיה"[2].

​

מי שהושפע מאוד מכתביו של דה-טקוויל, ובמיוחד מן הקטעים שעסקו בסכנות הנשקפות מ"עריצות הרוב", היה הוגה הדעות הבריטי, ג'ון סטוארט מיל. בספרו "על החירות" קיימות מספר רב של אמירות חשובות בשבחי השיח הציבורי החופשי. בין השאר כתב כי "לעקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי שבו עדיין לא הוכשרו בני-אדם להפיק תועלת מן הויכוח החופשי והשווה המתנהל על יסוד השוויון הגמור" .

יצר לב האדם, כתב מיל, "ואחת היא אם הוא שליט או אזרח פשוט" נוטה מטבעו "לכפות את דעותיו ונטיותיו על זולתו". בהמשך כותב מיל את הדברים שיצוטטו ברבות הימים על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז), שמעון אגרנט, בפסק הדין בפרשת "קול לעם" , כהאי לישנא: "אילו היו כל בני-האדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני-האדם, אילו היה הדבר ביכולתו"[3].

​

אם קיימים מתנגדים לעמדה כלשהי, גם אם זו העמדה המקובלת וימצאו כאלה שיהיו מעוניינים להתנגד לה כותב מיל, "הבה נחזיק להם טובה על כך, נפתח אל לבבנו לשמוע להם, ונשמח על שנמצא מי שיעשה בשבילנו מה שבלאו הכי היינו צריכים לעשות בשביל עצמנו" . הכותב האמין בכך שגם במקרה שאין מי שמוכן לאתגר עמדה מקובלת, יש להמציא מקטרגים דמיוניים לשם כך, רק למען העשרת השיח הציבורי ובחינת האמיתות של העמדות המקובלות.

​

 

חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט העליון:

​

בית המשפט העליון מראשית ימיו במדינת ישראל העצמאית, העניק עוגן חוקתי לזכויותיו האזרחיות של כל אדם במדינה. פסק הדין המשמעותי הראשון שעיגן את הזכות לחופש ביטוי ניתן כידוע בפרשת "חברת קול לעם", בו נכתבו בין השאר הדברים הבאים: "חירות הביטוי היא 'ציפור נפשה' של הדמוקרטיה - זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי".

​

כבוד השופט (לימים נשיא), שמעון אגרנט, ערך בפסק הדין הבחנה בין המצב הקיים במשטר דמוקרטי לבין הנעשה במשטר אוטוקרטי, בו נחשב "המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו", ולכן חל איסור "לבקר בגלוי את מעשיו".

​

במשטר מעין זה חל איסור כאמור על האזרח להביע ביקורת פומבית, וכל אדם הרוצה לתקן את מעשה הרשות, עליו לפנות באופן ישיר לשליט "תוך הוכחת יחס של יראת כבוד כלפיו". בהקשר זה מציין השופט אגרנט את העובדה כי לכשנעיין בתולדות המשפט באנגליה נגלה שעד לסוף המאה ה-18, נחשב מעשה של מתיחת ביקורת על נושאי תפקידים ציבוריים או על חוקיה ומוסדותיה של המונרכיה האנגלית, כביצוע עבירה של "הסתה למרד".

​

לעומת כל זאת, מדגיש כב' השופט אגרנט, את העובדה שמשטר דמוקרטי מקדש את עקרונות חופש הביטוי ואמור להתיר לכל אדם אפשרות להעביר ביקורת "על המושלים", במטרה "לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה" . השופט אגרנט מביא ציטוטים ממקורות רבים, ובין השאר, כפי שציינו לעיל, מספר המופת שנכתב בנושא, "על החירות", מאת ג'ון סטוארט מיל, ממנו ציטטנו בהרחבה בפרק הקודם.

​

מעת מתן פסק הדין זה בעניין "קול העם", נתנו עוד שורה ארוכה של פסיקות מפי בית המשפט העליון, שרק הרחיבו ועיגנו עוד יותר את גבולותיו של חופש הביטוי.

​

בפרשת יצחק לאור נאמר כי "חופש הביטוי נמנה עם חירויות היסוד של האדם בישראל. ניצב הוא בנדבך העליון של זכויות היסוד, שהרי, 'בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה'".

​

בפרשת אבי חנניה גולן קבע בית המשפט העליון כי עסקינן בזכות בעלת מעמד חוקתי: "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו עיגן את ההכרה ההלכתית במעמדו החוקתי של חופש הביטוי. דעה מפורשת לעניין זה הביע המשנה לנשיא ברק, בבג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (ראה דבריו בעמ' 468); וכך, כמדומה, עולה גם מפסק-דינו של הנשיא שמגר בבג"צ 6218/93 ד"ר ש' כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529). וזאת, בכל הכבוד, גם דעתי. אמנם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו נוקב בשמו של חופש הביטוי ואינו מגדירו, בלשון מפורשת, כזכות-יסוד. אך אין בכך כלום: אף ללא הוראה מפורשת, כלול חופש הביטוי בכבוד האדם, כמשמעו בסעיפים 2 ו-4 לחוק היסוד. שכן, מהו כבוד האדם ללא החירות היסודית הנתונה לאדם, לשמוע את דברי זולתו ולהשמיע את דבריו שלו; לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת עולמו ולהגשים את עצמו?!".

​

בפרשת בן-גביר הרחיב כב' השופט, אליעזר ריבלין, והטעים כיד למדנותו הרחבה, לא רק בדבר החשיבות העליונה של הזכות לחופש ביטוי ("אם החירויות"), אלא הוסיף נימוקים מדוע חשוב כל כך לשמור ולהגן עליה: "חרות הביטוי היא אם החרויות. היא גם השברירה שבהן. היא הראשונה להיפגע אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. עמה יחד נופלות החירויות כולן. נפילתה מסמלת את קץ קיומו של כבוד האדם. חרות האדם – כבודו. כבודו של אדם – חרותו".

​

דברים חשובים לעניינו נאמרו גם בפרשת ניימן (ידוע גם בשם "פרשת ניימן הראשונה") מפי כב' השופט מאיר שמגר (כתוארו אז), על היחס שבין משטר דמוקרטי לבין שיטות משטר אחרות: "הדעות וההשקפות בתוך כל חברה הן תמיד שונות ומגוונות; בחברה חופשית - השוני הוא גלוי; בחברה טוטאליטארית - השוני הוא מוסווה ומוסתר. חילופי הדעות, הליבון של ההשקפות, הוויכוח הציבורי, הרצון לדעת וללמוד ולשכנע, כל אלה הם כלים חיוניים העומדים לרשות כל דעה, כל השקפה וכל אמונה בחברה חופשית. קביעת סייגים והבחנות בין הארחים, אשר לחלקם מקנים זכויות וחלקם לא, סותרת את האמת המונחת ביסוד של החירויות, ויש בה, מבחינת מהותה העיונית, אותה הסתירה הפנימית המתלווה למעשיו של מי שמטיף נגד הדמוקרטיה, תוך שימוש בזכויות שאותן היא מקנה. גם עם דעות והשקפות בלתי מקובלות יש לנהל ויכוח ולחפש דרכי שכנוע. האיסורים וההגבלות הם אך מכשיר קיצוני, שהוא בגדר אמצעי אחרון. נקודת המוצא היא, כי חופש הדיבור ביטויו הבולט בכך שמעניקים אותו גם לאלו שדעותיהם נראות כמוטעות ואף מסוכנות".

​

בית המשפט העליון הדגיש כי חופש הביטוי עומד למבחן כאשר מושמעים דברים שאינם ערבים לאוזנם של רבים ולעתים אף מקוממים המעוררים כעס ואף שאת-נפש. הנה שוב מפרשת יצחק לאור, דברים מפיו של כב' השופט, אהרן ברק (כתוארו אז), הממחישים בצורה האופטימאלית גישה זו: "אני עצמי, ילד הייתי בשואה, וחציתי גדירות וגבולות הנשמרים על ידי הצבא הגרמני כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי".

​

​

דו"ח שנתי 43 (2016) נציבות תלונות הציבור:

​

מבקר המדינה, יוסף שפירא, בכובעו כנציב תלונות הציבור התייחס בדו"ח למספר תלונות שהוגשו המתארים מקרים בהם נמחקו תגובות מדפי פייסבוק ציבוריים של נבחרי ציבור ולעתים אף בוצעו חסימות של משתמשים באותה הרשת החברתית. 

​

הנציב מגדיר בדו"ח את דף הפייסבוק כ"פלטפורמה של מדיה חברתית, שבה יכולים אנשי ציבור לפרסם את פעילותם הציבורית ולהביע עמדות בנושאים מסוימים. מסדת זו מאפשרת לכל אדם מן היישוב, שיש לו חשבון ברשת חברתית זו, להגיב על הפרסום של איש הציבור ולהביע את עמדתו החיובית או השלילית בנוגע לפרסום או בנוגע לאיש הציבור שפרסם אותו".

​

המבחן שנקבע על-ידי הנציבות הייתה כי אם הסממנים הציבוריים בדף הפייסבוק הם רבים, אז יש להכיר בכך שמדובר בדף פייסבוק "ציבורי", וככלל על ניהול הדף בידי איש הציבור או מי מטעמו חלים כללי היסוד של המשפט הציבורי. אם מתברר כי מדובר בחסימה או מחיקה של תגובה מן הדף, יהיה מקום לבחון את המעשה בהתאם לכללי המשפט המנהלי והחוקתי, שכן אי-מתן האפשרות לאדם להגיב בדף פייסבוק רשמי של איש ציבור או מחיקת תגובתו הם בגדר מעשה הפוגע בחופש הביטוי של אותו אדם. הנציבות קבעה כי הסייג היחיד למחיקת תגובה הוא רק במקרים קיצוניים של חריגה מן הגבולות המוכרים של חופש הביטוי, כפי שאלה נקבעו על ידי בית המשפט העליון בפרשת אונגרפלד .

​

הנציבות הדגישה בדו"ח כי מניעת ביקורת לא נוחה לאיש הציבור או לגוף הציבורי אינה בבחינת תכלית ראויה למחיקת תגובה מדף הפייסבוק.

​

לגבי מחיקת תגובות וחסימת משתמשים בדף קבעה הנציבות כי גם אם מדובר בהתבטאות שמצדיקה לכאורה את מחיקתה מדף הפייסבוק, יש לבדוק "אם הפגיעה בחופש הביטוי היא מידתית; דהיינו, אם האמצעי שנבחר הולם את התכלית, אם הוא פוגע במידה הפחותה ביותר האפשרית בזכות החוקתית ואין אמצעי מתאים שפגיעתו פחותה, ומה היחס שבין הפגיעה בחופש הביטוי לבין התועלת הגלומה במעשה הפגיעה".

​

כך למשל, מצוין בדו"ח כי "חסימת הגישה לדף המונעת מראש הבעת כל ביטוי שהוא היא אמצעי חריף, כיוון שהוא חל על כל ביטוי עתידי".

​

הנציבות מדגישה שבמקרה מסוג זה ניתן לעתים לנקוט אמצעים שפגיעתם בחופש הביטוי פחותה, כמו מתן אזהרה למגיב לפני מחיקת התגובה; מחיקת התגובה; מתן אזהרה לפני חסימה או חסימה מוגבלת בזמן.

​

​

פסיקת בית המשפט המחוזי במדינת וירג'יניה:

​

התיק שנדון בבית המשפט הפדראלי המחוזי של מדינת וירג'יניה שבארה"ב (1:16-cv-00932-JCC-IDD), נגע לעניינה של נבחרת-ציבור המכהנת בתפקיד יו"ר מחוז לונדון במדינת וירג'יניה, העונה לשם פיליס ראנדל (Phyllis Randall). העותר באותה פרשה, מר בראיין דויסון (Brian Davison) הגיש את תביעתו לאחר שגישתו לדף הפייסבוק הציבורי של ראנדל נחסמה לפרק זמן של שמונה שעות במהלך חודש פברואר שנה שעברה – פסק הדין מצורף כנספח "ד" לעתירה זו.

​

מפסק הדין עולה כי ראנדל עצמה חסמה את גישתו של העותר, ובכך נמנעה ממנו האפשרות להגיב, בעוד הוא יכול היה לראות את השיח שהמשיך להתנהל בדף. להגנתה טענה ראנדל כי עשתה זאת בשל תגובה שכתב בעותר, בה פגע בדבריו בבני משפחה של חברים במועצת בתי הספר של מחוז לונדון.

​

בפסק דין זה נבחנה השאלה האם מדובר בדף ציבורי-רשמי או בדף פרטי ובית המשפט הפדרלי פסק כי היות ודף זה נוהל במשותף עם ראש הסגל של ראנדל ומכיוון שהוא כלל תכנים ואינפורמציה שאין להשיגם במקום אחר, הרי שהמדובר בדף ציבורי.

​

בית המשפט פסק בסופו של דבר לטובת העותר וקבע כי פוליטיקאים ונבחרי ציבור לא יוכלו לחסום גולשים מדפי הפייסבוק שלהם ובכך למנוע מהם להגיב לסטטוסים, גם אם מדובר בתגובות ביקורתיות כלפיהם. עצם חסימת העותר היה בה כדי לפגוע בזכותו החוקתית לחופש ביטוי.

 

​

סיכום:

 

העתירה בעניין חסימת דפי הפייסבוק בעיריית חדרה, תתברר בבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים שמספרה: 52592-08-17 עודד דורן ואח' נגד ראש עיריית חדרה.

​

​

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1] שארל לואי דה סקונדה (הברון ממוטסקייה) על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (הוצאת מאגנס), התשנ"ח, עמ' 51-52

[2] אלכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 256-257

[3] ג'ון סטוארט מיל על החירות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד) עמ' 21, 29  

​