דוידוב - בנימיני ושות'

משפט מינהלי

 

משפט מנהלי הוא הענף המשפטי המסדיר את אופן פעולתם של גופים שלטוניים המצויים תחת הרשות המבצעת.

 

המשפט המינהלי מאגד בתוכו את מערכת הכללים שחלים על המינהל הציבורי; המשפט המנהלי מגדיר את הסמכויות המוקנות לגופי המינהל, ומסדיר את דרכי הפעילות שלהן ומטבע הדברים גם את האמצעים לפיקוח על פעולתן ואופן השימוש בסמכויות שהוענקו להן. פיקוח זה נועד למנוע שימוש לרעה.

 

במדינת ישראל קיים מגוון רב של רשויות ציבוריות שהוקמו על פי דין; גופים אלה הוקמו לצורך הגשמת תכליות ציבוריות שונות; חלקן הוקמו מתוקף חקיקה ראשית או חקיקת משנה וחלקן על פי החלטה מינהלית. המשפט המינהלי מקיף לפיכך את כל הסוגיות הנוגעות לפעילותן של רשויות המנהליות: החל בממשלה, רשויות ממשלתיות, הרשויות המקומיות, תאגידים ממשלתיים וגופים ציבוריים דו-מהותיים. 

 

הרשות המנהלית הראשונה במעלה היא מדינת ישראל. רשות מינהלית יכולה להיות אף נושא משרה שהדין העניק לו סמכות.

 

המשפט המינהלי צמח והתפתח תחת צילו של המשפט החוקתי, אך בעוד שהמשפט החוקתי מגדיר את שיטת המשטר והיחסים בין שלוש הרשויות, המשפט המנהלי עוסק באופן פעולתה של הרשות המבצעת. 

 

המודל המסורתי של המשפט המנהלי, המכונה "מודל חגורת ההעברה" (Transmission Belt), מבוסס על תפיסת המדינה הדמוקרטית, כמדינה שבה לפרלמנט מונופול על קביעת הכללים, כאשר את הלגיטימציה לקביעת הכללים מקבל הפרלמנט מהעם, אשר המעניק לגיטימציה לפעולתה של הרשות המבצעת. חלוף הזמן ושינוי העיתים, בעקבות תהליך הגידול של סמכויות המינהל הציבורי ושיקול הדעת המוענק לו, הובילו אף לשינוי הפונקציה המרכזית של המשפט המנהלי: לא רק הגנה מפני כוחו של השלטון, אלא בחינת השאלה עד כמה הרשות הגיעה להחלטה המאזנת כראוי בין האינטרסים הפרטיים לבין האינטרס הציבורי. לאור המציאות החדשה שנוצרה הרי שעל בית המשפט לבחון לא רק את תוקף ההחלטה על פי גבולות הסמכות כפי שהוגדרו בחוק, אלא גם לתת את דעתו לגבי האופן שבו מפרשת הרשות את סמכותה [מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית (ירושלים נבו), תשס"ח-2008, עמ' 233-234].

 

המשפט המינהלי יצר כללים פורמליים דוגמת היקף התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת החלטה מנהלית.

 

חוקיותה של החלטה מנהלית, אינה עומדת על יסוד הסמכות בלבד, אלא נבחנת ב- 3 שלבים:

 

1) סמכות – מבחן זה תר ובוחן את השאלה האם קיימת סמכות.

 

2) חוקיות ההליך – מבחן זה בוחן את חוקיות הפרוצדורה: האם אכן ההחלטה התקבלה כפי שהחוק והנהלים מחייבים.

 

3) מישור שיקול הדעת – זהו המבחן שבודק את מהות התוצאה של ההחלטה המנהלית: האם שיקול הדעת היה ענייני, בתום-לב, בתוך מתחם הסבירות, במידתיות ובשוויוניות.

 

 מכאן, שהכרעה בשאלת הסמכות היא סוף הפסוק, אבל היא בהחלט השלב החשוב בכל ההליך, שכן, בהעדר סמכות, כל הפעולות שנעשו לאחר מכן עלולות להתבטל. 

 

כל אזרח ו/או אישיות משפטית אחרת, רשאי להגיש עתירה מינהלית כנגד רשות שלטונית ("רשות מנהלית").

 

בעבר נשמעו עתירות מינהליות באופן בלעדי בבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ. במטרה להקל על העומס שנוצר על בית המשפט העליון, הוקמו בשנת 2000 בתי המשפט לעניינים מינהליים, וחלק גדול מן העניינים שנדונו בעבר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, הועברו לבתי המשפט המחוזיים.

 

עתירה מנהלית היא כלי בידי האזרח לקבל סעד מן הצדק בהליך כנגד כל רשות שלטונית, וזאת לאחר שמיצה כל דרך אפשרית אחרת. הפניה לקבלת סעד משפטי אמורה תמיד האופציה האחרונה (לפיכך לפני כתיבה העתירה ינחה עורך-הדין העוסק בתחום לפעול למיצוי כל אפשרות אחרת הקיימת להשגת הסעד המבוקש לפני פניה לכיוונה של עתירה).